עזבו, אני אגיד לכם איך הפיצה שלכם צריכה להיות

May 11, 2014

 

כמו חסידי אסכולות החומוס שנשבעים בשמו של החומוס העדין-עכואי או הגס והסמיך היפואי-ירושלמי, כך גם חסידי בצקי הפיצה נחלקים לשניים. אלה המעדיפים את הבצק הדק יביטו בבוז על אלה המעדיפים את העבה והאחרונים לא יבינו לאן נעלם הבצק הראשון כל כך מהר ולמה זה מענין בכלל.

כששמעתי שיש הבדלים בין הפיצות של רומא לאלו של נפולי, כשהרומאיות הן הדקות והנפוליטניות העבות, הייתי בטוח שההבדלים כל כך ברורים - כמו בין שתי קערות חומוס מהצפון ומהשפלה. ואחרי כל כך הרבה פיצות רומאיות השתחלתי בסמטאות נפולי בין וספות שנוסעות נגד הכוון, לכלוך, צעקות וגשם - היה גם גשם - אל עבר Sorbillo, אחת הפיצריות שבלטה בתוך כל המלצות האתרים ואפילו מתחזקת אתר אינטרנט חביב. ובדרך לשם דמיינתי פיצה בסגנון Chicago Pizza Pie Factory מרחוב הירקון או לפחות Pizza Hut, זכרונות ילדות משומני אצבעות.

מסתבר שצריך לדעת להגיע בזמן, גם אם לא מתכוונים, כי חמש דקות אחרי שהתישבתי רחבת הכניסה לפיצריה נמלאה אנשים שעמדו בסבלנות בגשם וחכו שאפנה את מקומי היקר מפז. מסתבר. ולא רק זה, אלא שמפני שהגעתי לאכול לבד הושבתי ליד קאטסודה (Katsuda), בחורה יפנית שזו לה החופשה החצי-שנתית הארוכה שלה שהחליטה לנצל אותה בתורכיה ובאיטליה. יש גם אחת קצרה, אם תהיתם. נחמד שם ביפן.

וככה שני תיירים - והיו עוד הרבה תיירים במקום לאור הביקורות המהללות - תפסו שולחן לארבעה, עובדה שכנראה הפכה את השירות המהיר בכל מקרה למהיר אף יותר, העיקר שנאכל ונקום. גם אם ההזמנה לא היתה בדיוק מה שהזמנו. גם לא השתיה. לא נורא, פיצה טובה אמורה להיות טובה בכל מקרה.

אז במקום הפיצה שהזמנתי מראש הגיעה פיצה מרגריטה, הפשוטה ביותר שיש: רוטב עגבניות, מוצרלה, בזיליקום. אדום-לבן-ירוק כמו צבעי הדגל האיטלקי, כמו על הפיצה שלפי המיתוס הוכנה לכבוד המלכה מרגריטה ב-Brandi, פיצריה נפוליטנית אחרת, לכבוד ביקורה בעיר בשנת 1889.

 

מה שבולט בתמונה הם השוליים העבים-עבים שלה. נכון שהם מזכירים את הפיצות האמריקאיות העבות? אז זהו, שהמרכז עומד ביחס הפוך לשוליים והוא דק-דק. יותר דק אפילו מהפיצות שנמכרו - או שאולי עדין נמכרות? - בדוכנים הזולים והפשוטים ביותר. מהסוג שמונח על חתיכת קרטון משום שאחרת הפיצה נוזלת לה ואי אפשר להחזיק כדי לאכול אותה.

אז הפיצה ב-Sorbillo לא מוגשת על חתיכת קרטון אלא על צלחת גדולה אלא שאי אפשר לאכול אותה בלי סכין ומזלג. ואי אפשר לגלגל אותה ביד ולהניף אותה לפה. וזו היתה הפיצה הפשוטה בלי שום דבר מעליה, כן? ראיתי איך קאטסודה נאבקת בזו שלה עם הפרושוטו (זאת שמופיעה בתמונה מעל לשלי) שאותה אפילו לא נסתה להרים וזה היה מחזה על הגבול מכמיר הלב. או שהיא יפנית מנומסת, גם יכול להיות.

אין לי בעיה 'להתעסק' עם אוכל. גם עם הידיים. גם להרטב ממנו ולשמן את האצבעות ושייזל על הסנטר ומסביב לשפתיים. אבל לא עם פיצה. לא עם אוכל שאמור להיות פשוט, מוגש פשוט ומתומחר פשוט. במקום כזה צפיתי שלא אזדקק לסכין ולמזלג שניה מעבר לחיתוך הראשון של הפיצה - שאמורה היתה להיות עבה - ומשם להמשיך עם הידיים, אלא שהפיצה נזלה מבעד לחריצי המזלג וכמעט שהיה צריך ללפף אותה מסביבו כמו פסטה. היה לי חבל.

ובכל זאת, זו ביקורת אוכל ולאוכל חייב - כדאי, לפחות - שיהיה גם טעם. אבל לצערי אני לא זוכר את הטעם של הפיצה. היא לא נחרטה בלוח הטעמים שנזכרים בהם גם אחרי שעוזבים את השולחן, המסעדה והעיר. היתה ואיננה עוד, שקופה כמו הבצק שהיה בסיסה. גם חבל.

המחירים במקום זולים והחשבון, יחד עם בירה גרמנית בפחית, נסק ל-8 אירו.

כמו כל דבר, טעם הוא ענין של טעם. המקום לא הותיר רושם מיוחד, בטח לא ביחס לכמות הביקורות המוצלחות והמשתפכות שהוא סוחב עימו. אם יש מקום וזמן לפיצריה אחת בנפולי - יש אחרות.

 

אגב, התור העצום בכניסה היה שם גם שעה וחצי מאוחר יותר אחרי שחזרתי דרך הרחבה ממקום אחר. אז אולי בכל זאת יש משהו בפיצה הדקה-דקה-דקה הזו שקוסם לאנשים. או לנפוליטנים.

 

Sorbillo

Via Tribunali 32, Napoli

www.sorbillo.it

Please reload

related posts

Please reload