עיר נהדרת ומועילה להפליא

September 16, 2016

 

ב-14 באוקטובר 1888, כמה שבועות לאחר שהגיע לעיר, כתב ניטשה לתלמידו-מזכירו-חברו פטר גאסט (Gast): 'אין שום סיבה להתלונן על טורינו, זו עיר נהדרת ומועילה להפליא'. אם לוקחים בחשבון שמדובר בניטשה, אמירה כמו 'אין שום סיבה להתלונן' צריכה להיות חקוקה בשער הכניסה לעיר או לפחות להופיע על נייר המכתבים הרשמי של ראשת העיריה. למזלה של טורינו המשפט נכתב כשלושה חודשים לפני שעצביו הרופפים גם כך של ניטשה התמוטטו סופית בראותו עגלון מלקה סוס בככר קרלו אלברטו שמתחת לדירתו, ולכן ניתן להתיחס לדברים כאילו נכתבו מתוך צלילות דעת גמורה.

ההבדל בין רומא לטורינו ניכר אפילו עוד לפני שמגיעים אליה. מבט חטוף במפת מרכז העיר הקטן מציג שרטוט שתי וערב כשרק שני רחובות מרכזיים שוברים את הריבועיות המדויקת, ככרות רחבות שמובילות בין מוזיאון אחד לאתר היסטורי אחר, ובניגוד לרומא אין מדובר בערימות של עמודים שבורים – ויסלחו לי הארכיאולוגים מבין קוראיי – אלא הסטוריה איטלקית מודרנית. ב-1563, לפני כמעט 600 שנים*, העביר עמנואלה 'ראש ברזל' פיליברטו (Filibreto) את משכנה של דוכסות בית סבויה לעיר ומאז היא היתה מרכזה של איטליה האחרת, לא זו של הותיקן החיה את העבר אלא זו של המלכות החילונית – במידה, הצבאית – מאוד, והשואפת קדימה – תמיד.

* תזכורת: לעדכן את הפוסט ב-2063

 

היה חם מאוד אחר הצהריים בטורינו, אפילו שהיא בצפון הרחוק (של איטליה, לא להגזים), ולכן ההתלבטות היתה באיזו גלידה אפתח את הטיול. שיטוט קצר באחד המדרחובים שיוצאים מהככר המרכזית טרף את המחשבות כשמצאתי את הדוכן של Le Cascine, מונח שאי אפשר באמת לתרגם אותו מלבד אולי ל-Farmhouses המצויים בעיקר בלומברדיה אבל גם בשאר המחוזות הצפון-מערביים של איטליה. באותם Csacine הבנויים בצורת החצר של תל חי מתגוררות ועובדות המשפחות המתחזקות את השטחים החקלאיים של האדון, וספציפית Le Cascine הזאת היא חווה של משפחת Coero Borga ב-Cuneo, ממש קרוב לגבול עם צרפת, שהשכילה להקים דוכן ממש במרכז טורינו. על הדוכן היו פזורות קופסאות על קופסאות של אוכמניות טריות ולצדן מכונת גרניטה שהשלט עליה הבטיח לא יותר מאוכמניות, מים כדי להתניע את התהליך… וזהו. מה אומָר? אני לא זוכר Brain freeze מענג יותר מגרניטת האוכמניות הזאת. מה שמלהיב הוא שהמוצרים בדוכן משתנים בהתאם לעונות והאוכמניות שהיו הן לא שתהיינה.

Braiiiin freeeeeze!!!

 

למחרת התעוררתי עם רצון עז לבקר בשוק המרכזי, ביקור שאני משתדל לערוך בקביעות בכל עיר שאני מגיע אליה. גם אם הוא כבר תיירותי לגמרי כמו La Boqueria בברצלונה ואפילו הוא מפונפן כמו השוק בפירנצה שבקומתו השניה נפתח מתחם שכולל גם בית ספר לבישול (!), בכל שוק כזה ניתן למצוא את הדוכנים 'האחרים', אלה שהיו שם לפני התיירים, רואים אותם עוברים וכנראה ישארו לדורות הבאים אחרי שאלה יעברו ליעד טרנדי אחר.

במקרה של טורינו השוק ממוקם ב-Porta Palazzo, צמוד לאיזור הרומאי העתיק של העיר וב-Piazza della Repubblica המתומנת, שבעבר נקראה על שמו של 'ראש ברזל' ומתפקדת בתור השוק הפתוח הגדול ביותר באירופה. מיד עם כניסתי למתחם 4 (Padiglione IV) המכונה גם 'סככת השעון הישנה' (L'Antica Tettoia dell’Orologio), אחד ממתחמי האוכל של השוק, נתקלתי בשני בחורים שהיו עסוקים בשיחה עם זוג מבוגר והחזיקו בידיהם כמו זרי פרחים ככרות לחם אימתניות שמהן פרצו פרוסות נקניק. החזקתי את עצמי מלהפריע בשיחה ולאחר המתנה סבלנית ובמהלך איגוף עוקף-דוכנים שכמו נלקח מספר התמרונים הצבאיים של פון קלאוזביץ' צצתי מולם כאילו ראיתי אותם בפעם הראשונה.

כלל שתמיד ראוי לזכור הוא שאנשים אוהבים לעזור, ולכן שאלתי מאיפה השניים השיגו את הכריכים המפתים שבידיהם, שאלה שהובילה למונולוג הבא:

'אתה רואה את הדוכן ההוא? לא הקרוב, הרחוק. תבקש שם איזה לחם שנראה לך ותבקש שיפתחו לך אותו לסנדויץ'. יודע מה, בוא, בוא איתי', והוא דוחק בי לגשת איתו לדוכן מספר 108 של לוצ'ה ואנדראה. 'אתה רואה, הדוכן הזה. מפה אתה הולך לדוכן ההוא. רואה אותו? זה הדוכן של חברים שלי. תבקש שם את הנקניקים האלה. בוא', ואנחנו ממשיכים לדוכן הבא, דוכן מספר 53, 'מכולת הפרושוטו' (בתרגום חופשי, La Bottega del Prosciutto). 'מה אנחנו לקחנו? אנחנו לקחנו פרושוטו ולארדו (Lardo, והחבר מוסיף מהצד – אני לקחתי ברזאולה!). שני אירו וזה Super Panino! תהנה! *קחעפ!*'

להשלמת המונולוג הוא וחברו נתנו שני ביסים עצומים בככרות שהשמיעו קול פיצוח שרק לחם טרי יכול להשמיע. ואחרי המלצה נלהבת כזאת אי אפשר באמת שלא ללכת לדוכן הלחם ולבחור את זה שיהלום את מצב החיך, ואני בחרתי ב-Vaporino, לחם מאודה ולא גדול מדי. ומשם עברתי לדוכן הנקניקים ובחרתי שְפֶּק (סְפֶּק באיטלקית) ממחוז Alto adige, בצדה המזרחי של המדינה שם מישנים את החזיר על ידי עישון, ואותו לארדו שהומלץ על ידי הבחורים ומגיע מ-Colona שליד מרכז השיש של קרארה. על פי המובטח שומן החזיר נאטם בתיבות שיש מקומי עם שמן ועשבי תיבול כך שנותרת שכבת שומן עבה שעוזרת למה שהיא עוטפת – וכמעט תמיד היא לא תגיע לבד – להחליק בנעימים בגרון. הנקניקים נפרסו בנדיבות ונדחקו אל הלחמניה ויצרו כמובטח סופר סנדביץ' שהיה ארוחת צהריים שלמה.

סופרררר סנדביץ'!!!

 

משם המשכתי לאחד ממוסדות האוכל של טורינו, למעשה מוסד שתיה, ובאיטליה המקום לא ראוי לתואר 'מוסד' אם הוא לא פועל במשך מאה שנים לפחות. למזלם של אנשי Il Bicerin המשקה שהמציאו ונקרא על שמם היה אהוב במיוחד על קמילו בנסו (Benso) שמוכר לכל כרוזן של קאבור (Cavour), ראש הממשלה הראשון של איטליה שהיה בעל שולחן קבוע במקום. למרות שאין איסור על כך ולא נראה שעובדות המקום מיחסות לכך חשיבות יתרה, בכל זמן שהייתי במקום לא העז אף אחד להתישב בו ולכל היותר נגשו לקרוא את הלוחית ואת הכיתוב מתחת לתמונתו של שתלויה על הקיר לצדו. ה-Bicerin עצמו, בניגוד אולי למה שניתן היה לחשוב, הוא לא קוקטייל אלכוהולי או משקה מתוחכם יתר על המידה אלא ערבוב של קפה ושוקולד מומס ומעל קצפת סמיכה שאותה מערבבים באיטיות לתוך המשקה, מתרווחים על הספסל המרופד ומרגישים יועץ סתרים או עיתונאי שמאזין לתוכניות המדיניות של ראש ממשלת איטליה הצעירה. בזמן התשלום כבר רואים את האישור הרשמי – תעודה המעידה על קיומו במשך 250 שנים.

סמוך על שולחנו של ראש הממשלה

 

מה טוב ומה נעים היה לגלות במסגרת הטיול המענג בחבל פיימונטה באדיבות מסעדת Consorzio שב-2012 פתחו החברים לא הרחק ממסעדת האם את Banco, בר יין ששומר על רמה גבוהה של קפדנות והתאמה בין אוכל ושתיה במחירים גבוהים מעט יותר מהמקובל אבל באוירה מרגיעה ומחויכת. מקום הולם ביותר לארוחת בתר-צהריים שהחלה בתפריטים מעוצבים בקריצה שלא היתה עוברת בישראל. או בצרפת. או בבלגיה. או בתורכיה. לא משנה.

נטילת אחריות משותפת של החבית העממית והחבית הדמוקרטית

 

בהמלצה שהתבררה כמעולה מזג הברמן יין מוסקט יבש בשם 'Fol' ('שוטה' בניב המקומי), רמז למבטים התמוהים שקבל אציו צ'רוטי (Cerruti), גם הוא פיימונטזי כמובן, כשהחליט לייצר יין כזה ולא לדבוק במוסקט המתוק והרווחי. לכוס נמזג יין בצבע צהוב כהה ונוטה לזהב ובעל ריח פריחה כבד במיוחד, בעוד שהטעם היה – כנדרש על ידי – עצום בנייטרליותו ורק מרירות קלה שברה גרמה ללשון לקפוץ בטיק לפני שנבלע. צ'רוטי מגדיר את היקב שלו ככזה של סקס, סמים ורוק'נ'רול, מיובא לארצות הברית על ידי Indie Wineries, ואת כל זה למדתי הרבה אחרי ששתיתי עוד כוס במהלך הארוחה ולקחתי גם בקבוק הביתה.

הביקור ב-Banco הוא לא כמו המסע של Consorzio אלא יותר כמו פיקניק עצל באחד הפארקים בעיר או מסביבה. הפיקניק החל דוקא באנשובי כבושים – לא המנה הצפויה במחוז חסר גישה לים – תחת שמיכת קיץ של סלסה ורדה. טעם חזק במיוחד מצד כל הנוכחים בצלחת שהצליח לא להטריף לגמרי את החושים בזכות הרוגע של היין.

קומו עורו

 

עוד האנשובי מטפסים על פרוסת הלחם ולפה ואליהם הצטרפה לחמנית ביס עם נתחוני חזיר פריכים מבחוץ ורכים מבפנים, משוחים בסלסה חריפה שעודנה על ידי המנטה הקצוצה שנוספה לה. אם לא נזהרים – או אם מחליטים במודע – אפשר להזמין בקלות שתיים-שלוש לחמניות מענגות כאלו.

פרכרכות, חרפרפות, עדנדנות

 

בפעם הראשונה בטיול הזה הזמנתי שלא במודע מאכל לא פיימונטזי בעליל – מלך הקיץ הקודם – הסלמורחו, שפה נקרא סלמורקו (Samloreco), הגירסה הסמיכה של הגספצ'ו. לא רק שהוא מגיע מספרד, הסלמורקו הוא עגבניות שמאוד לא אופיניות לצפון איטליה, כך שהמנה היתה נטע זר כפול על הבר, עובדה שלא הפריעה להיות מצוינת בלווית טיפות של גבינה רכה וכוסתה בעגבניות מיובשות, נענע, בזיליקום ושמן זית.

שום קשר לפיימונטה

 

לא שכחתי את הפנה קוטה המעולה של Consorzio ולכן בחרתי בה גם פה (שני קינוחים רצופים ללא שוקולד!). ב-Banco היא הגיעה עם רשת של Barolo Chinato, יין ברולו שבמתכונו המקורי מצומצם עם קליפות כינין (Cinchona) ותבלינים אחרים ליצירת יין קינוח. מיד לאחר הפנה קוטה, כי כך נהוג באיטליה, הגיע קפה של Maska שהיה צמחי, גרגרי וחמוץ יותר מהממוצע ולטעמי אבל מיוחד מאוד.

איזה סיום נפלא לארוחה קטנה ונפלאה!

פנה קוטה נגד מלריה

 

מסע שהיה אמור להתחיל בגלידה וסטה לגרניטה יגמר בגלידה. וגלידה מעולה באמת אפשר למצוא בסמטה הצמודה לכנסיה של משפחת המלוכה הסבויארדית שצמודה לארמונם (ותקרתה מופיעה בראש הפוסט). לא אסתיר את חיבתי לגלידרית 'וניליה' כשמזדמן לי להגיע לארץ, ולכן גלידרית Vanilla התחילה מראש עם ציפיות גבוהות. מן הידועות היא שגלידריה נמדדת באיכות גלידת השוקולד המריר שלה ו-Vanilla לא מאכזבת. מה אומר ומה אגיד, איכות גלידת השוקולד המריר שלה כמעט שמשתווה לשוקולד המריר בגלידריה החביבה עלי ברומא. וזה הרבה מאוד. לצד השוקולד המריר נלקחה גם כף של גלידת ליקריץ (אולי יש פה דפוס?) המיועדת לחובבי הז'אנר בלבד. כמוני. ורק הצער והחרטה על כך שמהרתי אל הרכבת ולא חזרתי כדי לקחת מאחת הגרניטות שנראו מטריפות לחלוטין מלווים אותי עד היום.

לחובבי הז'אנר

 

בדרך אל תחנת הרכבת שתוביל אותי חזרה לרומא עברתי ליד מלון 'רומא' שב-27 באוגוסט 1950 באחד החדרים בקומתו השלישית התאבד הסופר והמשורר צ'זרה פבזה (Pavese). עשור לפני כן כתב פבזה ב-'אמנות החיים': 'לא הימים הם שנזכרים, נזכרים הרגעים'. זו לא עצה אלא אבחנה, והעצה שלי היא לזכור את האבחנה הזאת כשאנחנו מתנחמים ברגעים שבהם אכלנו סופר סנדביץ', סלמורקו או גלידת שוקולד וליקריץ.

Please reload

related posts

Please reload