Decisions, decisions

April 20, 2016

 

בבחירת יעד לטיול קיימת תמיד ההתלבטות האם לבחור יעד חדש או לבקר שוב במקומות מוכרים שלכדו את תשומת הלב ונרכשת אליהם חיבה נעימה. כך או כך (ובעיקר הכך השני) נשאלת השאלה החשובה יותר – איפה אוכלים? – שהרי אם אנחנו כבר רוכשים חיבה לעיר הרי שאחת הסיבות לכך הוא האוכל המצוין שמצאנו בה. או אז נסחבת אחרי השאלה הראשונה שאלה נוספת – האם חוזרים לאותם מקומות שהלהיבו אותנו בפעם הקודמת או מתעקשים למצוא מקומות חדשים שאולי יהיו מלהיבים וטעימים יותר. התשובה פשוטה יותר כשנוסעים לערים אדירות ממדים ומסעדות – נגיד לונדון. הרי לא הספקנו כל מה שרצינו בפעם הקודמת, וגם ככה הזמן קצר אז קדימה, הבו לנו מקומות חדשים!

זמן לא רב לאחר נחיתתי בפעם השניה בעיר והפגישה עם בת דודתי י' נדרשנו בדיוק לסוגיה הזאת, וכדי ללבן אותה בצורה שקולה ואחראית החלטנו לפתוח שולחן בריטי על Fish'n'Chips, וכאן באמת שאין טעם לחזור ל-The Golden Hind, המקום הנהדר שהייתי בו בפעם הקודמת, כי ממש בקרבת המלון שכנה The Laughing Halibut המדגישה שהיא מוכרת מזון חלאל (הכשרות של בני הדודים) שתמורת 10 פאונד לראש אנושי הגישה לי קוד עצום ומנת צ'יפס עצומה אף יותר – ולא לשכוח את מחית האפונים המצוינת – ול-י' Cod Bites שהיו אדירי ממדים בעצמם. אולי Bites לכרישים.

אם בצדה האחד של סקאלת האחדות הגסטרונומית עומדות רשתות הענק שבהן כל מנה בכל סניף בעולם חייבת לצאת בדיוק באותה צורה, מספר וגודל – כולל צבע המלקחיים שמעבירים אותה לאריזת הקרטון בה היא מוגשת, הרי שבצדה האחר נצבים אותם מקומות שלא רק נבדלים זה מזה אלא שאיכות המנות משתנה מסיר לסיר ולא בטוח שמנה מצוינת שהוגשה ביום אחד תהיה מצוינת גם למחרת. אבל מה עושים עם פישריות-נ-צ'יפסריות? הרי מטבחן ולבן הפועם הוא אמבט השמן – ובמקרה של The Laughing Halibut חמישה מהם לפחות – שבולעים לתוכם כל מה שיוצא מחדרי ההכנות מאחור (ובמקרה שלנו היתה זו גיגית עצומה של צ'יפס גולמי שהתגלגלה לאיטה לאורך המקום) ומוציאים דגים עטופים בבלילה וצ'יפסים אין ספור. האם יש הבדל בטעם בין דג לדג? האם זו איכות הבלילה? האם זו תדירות החלפת השמן? סביר להניח שצריך לשאול את השאלות האלו שוב ושוב ויותר מהפעמיים שלי (שלוש אם סופרים את הפעם המוצלחת בדבלין), ולכן אין לי אלא להעריך את המנה הזאת כ-'יותר שמנונית' מזו של The Golden Hind. בתור האוכל הראשון באותו היום לאחר טיסה זה היה ראוי, קשה לי להאמין שהייתי שב לשם אם הייתי נגיש יותר.

 צ'יפס עד האופק

 

על תאוות הגובה של בת דודתי המוכשרת י' כתבתי בפוסט שתאר את הביקור המרתק והמזמין לעוד ב-Duck & Waffle. הענין הוא ש-Heron Tower בו שוכנת המסעדה הוא לא המגדל היחיד בלונדון, ואם כבר נמצאים בעיר לא ניתן לוותר על קפיצה ל-The Shard, המגדל הגבוה בלונדון, השני באיחוד האירופי – אך רק הרביעי באירופה כולה, ה-87 בעולם וכך הלאה, שמקומתו ה-72 ניתן להשקיף על כל העיר או עד לאן שהערפל מאפשר. יצאנו מתחנת הרכבת London Bridge שלמרגלות המגדל ולקח ל-י', נחושה שכמותה, כמה שניות להבחין שהיא מתקדמת לבדה לכוון הכניסה עד שהבינה שנותרתי תקוע הרחק מאחור עם עיניים צמודות לחלון הדוכן של רשת הדונאטס Krispy Kreme ביציאה מהתחנה. כשחזרה אחורה לבדוק מה קרה לא הצלחתי להסביר מה בדיוק קרה ורק הצבעתי לעבר החלון ומלמלתי:

'- אני חייב לאכול את זה.

– את מה?

– אני חייב לאכול את זה.

– את זה?! אתה נורמלי?!

– אני חייב לאכול את זה'.

'זה' הוא דונאט שמכונה Strawberry Gloss אבל לי ברור שהשם הנכון הוא דונאט נסיכותתתתתת!!!!1 ורק לשם שמירה על כבודה של דיאנה לא זה הוא השם הרשמי שמופיע בדוכן (אם כי Lady D יכול להיות בקלות גם Lady Doughnut. רק אומר). הדונאט חוסל תוך שלושה ביסים והטעם, כצפוי, מתוק וצרב את השפתיים כנשיקת שרף, ואחרי מנת הסוכר המזוקק הזאת הייתי יכול גם לרוץ עד לקומה ה-72. אבל לא עשיתי את זה כי בכל זאת, יש תור.

* אנקדוטה: כשחפשתי את חשבון הטוויטר של המגדל כדי לצייץ על הדונאט המדובר התברר לי שארבעים דקות לפני הגעתנו קפץ לכאורה מקומת התצפית צנחן ונחת לכאורה ב-Borough Market הזכור לטוב מהפעם שעברה ששוכן בקרבת מקום. ומדוע לכאורה? כי כשבקשנו לברר את הנושא עם אחד מעובדי המגדל שסובבו בקומה הוא סרב לאשר או להכחיש שדבר כזה קרה ואיפה בדיוק קראנו את זה ואם אפשר לראות בדיוק את האתר. כשהצבענו על האפשרות לטפס על העמוד ולקפוץ מעל לחומת הזכוכית הוא השיב בדרכו הבריטית: 'אני לא אומר שאתם צודקים או שזה קרה, אבל אם זה היה קורה כנראה זו היתה הדרך היחידה שהוא היה יכול לקפוץ מפה. אבל אני לא יכול להגיד שום דבר. אגב, ראיתם כבר את הנוף לכוון מערב?' *

דונאט נסיכותתתתתתת!!!!!!1

 

אחרי מנוחה הכרחית פגשתי לראשונה את נ', ידידתי הטובה – אך הוירטואלית עד לאותו רגע, ומשום מה מכל הפאבים בלונדון בחרנו לשבת בפאב שבו הייתי גם ביום האתמול, The Old Coffee House שהוא פנינה לחובבי רובי וויליאמס: הקירות מלאים במזכרות ותקליטי זהב ופלטינה מקריירת הסולו שלו ולא רק. במקומות הריקים הוצבו פוחלצי פסיונים ושועלים, ובמקום שנותר נפרש מסך שעליו הוקרן משחק ראגבי/רוגבי כך שכל המושבים מתחתיו היו ריקים ובדיוק שם התישבנו, לפליאתם הגמורה של הלקוחות האחרים. אין מה לציין בפאב הזה מלבד התפאורה והאח המבוערת שהספיקה לחמם בדיוק במידה את כורי הממון העייפים שהגיעו בסוף יום העבודה כדי לשתות כוס או שתיים מהמבחר של כ-10 ברזי סיידר ובירה, מבחר מצומצם לעומת פאבים ממוצעים אחרים.

השועל בלול הפסיונים

 

ובהמשך פגשתי את נ'2, ידידתי הטובה והוירטואלית האחרת (מסתבר ש-נ' הוא שם נפוץ מאוד בלונדון) שבשיטוטינו ובחיפושינו אחר מקום נחמד הגענו במקרה ל-Tostado שניצב בסימטה נסתרת בין פיגומים ורק השלט הקטן מעל הדלת הצביע על כך שאולי שווה להכנס אליה. Tostado מגדיר את עצמו כבר סביצ'ה אקוודורי שממשיך את דרכה של הסבתא למשפחת לאון, שממשיכה בעצמה מסורות ארוכות שנים של מתכונים שמשלבים לימון, בצל סגול, ועשבים – וכל השאר יכול להצטרף בזמנו החופשי כי בכל מקרה הוא ייצא טעים.

מיד כשהתישבנו ועוד לפני שהספקנו לעיין בתפריט הרחב יחסית למקום צר שכזה הגיעה לשולחן קערית פופקורן מהמכונה שניצבת בקצה הבר ואמורה להיות כרטיס הביקור של Tostado שהגיע מ-Mais tostado, כלומר תירס צלוי, כלומר – פופקורן. פופקורן הוא אוכל משעשע מאוד למראה כך שאי אפשר שלא לחיך מיד כשרואים אותו, בודאי כשהוא מגיע כפתיח מזמין.

תירס צלוי!

 

ההמשך היה ברור מאליו – סביצ'ה כמובן! נ'2 קלטה מיד את החיבה שלי לחלקים הטריוויאליים פחות בתפריטים ולכן הופתעה רק מעט כשבחרתי את סביצ'ה לבבות הדקל ולצד המנה הזאת גם סביצ'ה קונבנציונלי יותר של בס. שתי הקעריות הגיעו כשהמרכיב העיקרי שקוע בתוך נוזלי הירקות ומיץ הלימון ומעליו עגבניות, בצל סגול, כוסברה ואבוקדו. אלו לא היו קעריות סביצ'ה אלא זריקות מרץ לחיך ולמערכת הנשימה שלצד בקבוק Pacifico – בירה מכסיקנית דוקא – המשיכו את הכיף ההתחלתי.

 סביצ'אות!

 

וזה לא נגמר בהן, הו לא! בשרי עוף וחזיר קצוצים ומטוגנים הונחו בתוך לחם תירס רך על עלה בננה רחב וקלטו היטב את הצ'ימיצ'ורי שהוגש בצלוחית ליד לשילוב עמוק ומקפיץ כאחד, ורק הצטערנו שהמנה נגמרה מהר מדי. כיף, כבר כתבתי?

על עלה בננה!

 

וכמו בכל ארוחה כיפית מגיע הקינוח שתפקידו קל לכאורה והוא להמשיך את הביטוי שמיוחס בטעות להיפוקרטס: 'Primum, non nocere', כלומר 'ראשית – אל תזיק'. אם הארוחה היתה כיפית קינוח גרוע יותיר תחושת 'כן, אבל…' שהיא בהחלט לא כיפית. אבל השכלנו לבחור נכון בגלידת וניל שהוגשה ליד קונפי מתוק של עגבנית תמרייו (Tamarillo, Tomate de Arbol) שלמה. העגבניה שגדלה על עץ – ומכאן שמה – שומרת על צבעה האדום-כתום ועל חמצמצות כללית, אבל הבישול הארוך בסוכר וההפתעה בדמות הגרעינים בתוכה שהם בעלי מרקם דומה לזה של פסיפלורה הופך אותה לבת זוג נאמנה לגלידה ואת המנה בכללותה לסיום ראוי במיוחד לארוחה. המקום מגיש גם מיצים טבעיים שנסחטים במקום ולאור שאלותינו הרבות על העגבניה נסחטה מיד כוס גדולה משתיים מהן שהונחו בקערה על הבר והוגשה לנו – סתם כך. כל הכיף הזה מסתכם ב-35 פאונד, סכום מגוחך לגמרי לעומת ההנאה שיוצאים איתה מהמקום.

 עגבנית עצים!

 

את חובתי לאלילת הבירה הבריטית כבר השלמתי אחר הצהריים, אבל מה עם ג'ין? נו, באמת. ביקור בלונדון בלי ג'ין… ומכיון שלא באנו כדי לבזבז את הזמן על מקומות סתמיים נסינו בהתחלה את ECC – Experimental Cocktail Club (או כמו שמכנים אותו בקרב יודעי הדבר – 'האקספרימנטל') שנמצא מאחורי דלת סגורה על מדרחוב באמצע צ'יינה טאון הלונדונית ורק הבחור הרחב עם הקסקט שעמד ברחוב הקר סימן את מיקומו של הבר. בכלל, אני לא יודע אם זה תקף לכל המקרים אבל אם אתם רואים בחור עומד סתם כך ברחוב ומסתכל לצדדים כשבאוזנו תחובה אוזניה – ולרוב הוא יחבוש קסקט – סביר להניח שהדלת מאחוריו מובילה לאיזה בר נסתר (חשוב: הכלל לא תקף למזרח התיכון ואז עדיף להתרחק ולהזמין משטרה).

אז עלינו במדרגות הצרות והגענו אל הבר הדחוס והרועש שאמנם הרגיש מגניב, אבל לאור העובדה שאי אפשר לשמוע את הצד השני במקומות כאלה אלא רק לנחש את הדברים לפי תנועות השפתיים החלטנו לנסות את מזלנו ב-Opium, בר נוסף שממוקם כמה דלתות משם. גם במקרה הזה אי אפשר לראות דבר מבחוץ ובמקרה של Opium המראה מטעה כי בקומת הקרקע פועלת Dumpling's Legend שהיא מסעדה מוארת ומשפחתית, אבל בחוץ עמד בחור רחב יותר עם קסקט רחב יותר ואוזניה דומה, וכולנו כבר יודעים מה זה אומר.

ושוב לא הוזמן מקום מראש, ואני כבר יודע את מקומי לאחר הנסיון ב-D&W וזז הצידה, וזה שוב עובד! ואנחנו עולים במדרגות הצרות אל הקומה השלישית וחולפים בדרך על פני מסעדה נוספת – הפעם אפלולית – בקומה השניה, ומגיעים אל מאורה מעוצבת בקפידה עם אלמנטיים אסיתיים. הושבנו בשתי כורסאות נוחות ברמה נפשעת וקבלנו את התפריט שכולל קוקטיילים קלאסיים לצד המצאות מקומיות בעלות שמות מעוררי חשק – בדיוק השילוב הנחוץ כדי לסגור את הלילה.

באתי בשביל ג'ין ולכן בחרתי מחלקו הקלאסי של התפריט את Clover Club שבנוסף לג'ין הכיל גם סירופ עלי פטל,אפרול, למון גראס – שלא משנה באיזו צורה יגיע תמיד אשתדל לצרוך אותו, עוד קצת מיץ לימון וחלבון ביצה שהוקצף ונתן לקוקטייל חלקלקות ואווריריות מרתקות ולצדו הגיע A Rose by any other Name, שילוב של וודקת Absolut ELYX (שלפי אתר החברה מזוקקת במיכלי נחושת) עם ורדים בצורות: תה, ורמות' ושמפניה, והמראה היה לא פחות מושך מהתיאור.

 קוקטיילים 1

 

אמנם כבר היה מאוחר אבל היה מאוד נעים ונוח וטעים ולכן המשכנו לעוד צמד: הפוטוגני מביניהם היה The House without a Key ששאב את שמו מהרומן המתרחש בהוואי והיטיב להעביר את אוירת האיים עם אגוז קוקוס מרוקן מתוכן אך מלא בקרח כתוש יחד עם רום, מי קוקוס, צ'אי, דבש ואננס. הישיר מביניהם היה Silver Bullet: וודקה, ליקר קימל וזרעי שומר – שום איש זאב לא יכול לעמוד באחד כזה.

קוקטיילים 2

 

הלילה שלנו אמנם נסגר בשלוש אך בחללי הבר הנוספים לא נצפתה תזוזה לכוון היציאה וכנראה המסיבה נמשכה עוד הרבה אחרי שעזבנו, לא לפני שהכיתי בגונג המוצב על אחד המדפים ולכד את מבטי מתחילת הערב. לא היו במקום קוקטיילים כמו White Lotus, Yam-Yam או Shanghai Sally, אך במילותיו של ג'יי פיטרמן:

'I know what you're going through. I too once fell under the spell of opium. It was 1979. I was travelling the Yangtzee in search of a Mongolian horsehair vest. I had got to the market after sundown, all of the clothing traders had gone, but a different sort of trader still lurked about. "Just a taste," he said. That was all it took'

And that was all it took.

הך בגונג 

דילמת היום האחרון בטיול קשה לא פחות מהדילמה שלפני הטיול עצמו. אנחנו כבר על זמן שאול לפני החזרה הביתה (או ההמשך קדימה, לברי המזל שבינינו) וכנראה לא נספיק לבקר בכל המקומות שרצינו כך שהבחירה חייבת להיות מושכלת מאוד. ולכן מבין המקומות שסומנו מראש לפני הגיחה נבחר הביסטרו Blanchette שכל דבר בו פוטוגני בהקפדה מודעת לעצמה: המקום, האוכל והצוות. לעזאזל, אפילו המוזיקה שמלווה את האתר פוטוגנית – או בעצם אודיוגנית.

יום ראשון עצלני, שמשי וקריר ספק את הרקע הנפלא לפגישה נפלאה נוספת עם נ'2 שתמיד מוכנה לנסיונות אוכל, ומיד כשנכנסנו למקום הרגשנו שזו היתה בחירה טובה. הושבנו מבלי שבקשנו צמוד למטבח וליד מצבורי הנקניקים והגבינות שהדיפו ריחות ממסטלים כראוי כך שיכלנו לראות מקרוב את מה שמיד נבחר לאכול. מהתפריט המצומצם בחרנו את גבינת ה-Morbier כי מובן שאם יש חריץ גבינה ששני חלקיו (על פי המסורת אחד שייך לשאריות חליבת הערב והשני לחליבת הבוקר הטריה) מופרדים בפס אפר הרי יש להזמינו תכף ומיד, בעיקר שהוא מגיע עם מחית תאנים מתוקה. וכך היה.

ולצד הגבינה נשמר מקום גם לנציגות הנקניקים בדמות פריסה נדיבה של Saucisse sèche שהיה יבש כמובטח אך מכיון שנפרס בדקיקות לא יבש את החיך, וכעזר כנגדו התיצבו קורנישונים חביבים וכן שורש סלרי מגורר ומעורב במיונז-חרדלי שלכד את העין כבר מהפתיחה. לצד כל אלה הוגשה שקית חומה עם לחם טרי וקערית חמאה מלוחה ועם היין הלבן היתה זו הרמת כוסית חגיגית לציון סוף שבוע חורפי אך יבש שהיה מושלם. לפני שיצאנו מהמקום לא ותרנו על קפיצה לעומק המדרגות ולחדר הג'ונגל שמיועד לאירועים פרטיים והיה פוטוגני כמובן.

Welcome to the jungle

 

כמו בפעם הקודמת גם בזו הדרך לשדה התעופה התנהלה תחת מחשבות על הדברים שהיו, והדברים שנאכלו, ואלו שנשתו ואיך כולם יכתבו ובעיקר מתוך הרגשה שהופיעה בביקור הראשון ואושררה בביקור הנוכחי – לונדון היא מקום לחזור אליו.

Please reload

related posts

Please reload